פרשה וחומריה – פרשת שופטים

בפרשה אנו פוגשים איסור על המלך להרבות סוסים. בשל הסיכון בהשבת העם מצרימה:

"רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד"

נימוק מפורסם להסבר לאיסור נמצא ברש"י – מצרים היא מרכז הסייסות של העולם העתיק, ריבוי הסוסים ימשוך את המלך להיות במצרים עד שיגרום לעם לשוב עמו למצרים.

אולם יש משהו קצת מוזר בנימוק, החשש נראה מוגזם – רק בגלל הפיכת תחביב של המלך לאובססיה לחיה הם יסיימו במצרים?

הרמב"ן באמת מקשה:

"והוקשה לי בזה כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר"

בעצם שאלת הרמב"ן  היא – מהו ההבדל בין סוסים לשאר הסחורות, שכן מותרות אפילו עם מצרים?

הרמב"ן מציע נימוק שונה:

"ויתכן שדרך הכתוב כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער … שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו ואחר כך הזהיר על המלך … שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס"

הרמב"ן מרחיב את נקודת המבט ואני אוסיף עוד. הסוס אינו רק החיה סוס, הוא הכוח הצבאי, העוצמה הממשית והסמלית של המלך. האובססיה לסוסים זו אובססיה לכוח, כזו המאפיינת ממלכות כמו מצרים.

בהתאם החזרה למצרים גם היא ממשית וסמלית ונובעת מהעדר בטחון בה' והסתמכות על הכוח הצבאי האנושי בלבד.

הסתמכות המלך על עצמו מבטאת סמלית את התרבות המצרית בפרט – פרעה האומר על עצמו "לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט ט) ובכלל את תרבות האימפריות. 

אולם יש לכך גם היבט ממשי. המרדף אחר עוצמה הופך את המלך לתלוי במוקדי הכוח. הוא זונח את כוחו האמיתי, בשל כך הוא נעשה חלש ומשתעבד למצרים.

‏פן נוסף הוא העיסוק עם השגת הכוח. הסוס, מאלץ את המלך להכנע לתכתיבים מצריים, לדרכי פעולתם. הוא נעשה משוקע במצרים ומעביר לשם אנשים. בכך הוא נעשה חיקוי, והמקור עדיף על החיקוי – אז העם מהגר למצרים. בעצם – בתחרות עם המצרים אמנם ניתן לנצח אותם, אך אנו נעשה דומים להם.

הוכחה והשלמה לרמב"ן ניתן לראות בהמשך הפרשה:

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"

ה' מסביר לעם שאל להם לחשוש מריבוי סוסי האויב כי עליהם לבטוח בה', ש-העלם ממצרים!

כלומר ריבוי סוסים עלול להשכיח את הבטחון בה' ולכן יש להזכיר זאת לעם. בנוסף מצרים מוזכרת, לאמור בשונה ממצרים הבוטחים בסוסים, אנו בוטחים בה'.

אך ההמשך דרמטי יותר. השוטרים מסבירים שהחיים הפשוטים עדיפים על המוות במלחמה. חניכת כרם (עבודה), בית ונישואין. על מי שלא הספיקם לשוב לביתו.

כאן נגלית המשמעות העמוקה יותר של ריבוי הסוסים והעדר האמונה בה' שהיא מבטאת. החסרון באמונה בה' מאלץ את האדם לעדיף את הכוח על פני הכל והוא מכווץ ומקפח את החיים עצמם בשל זאת. לעומת זאת הבטחון בה' מאפשר לו לחיות ולהעדיף תמיד את החיים ותוכנם העשיר על פני הכוח והעוצמה הצבאיים.