פרשה וחומריה – פרשת עקב

בפרשה הקדוש ברוך מתאר לבני ישראל את ארץ ישראל והייחוד שבה ומתמקד בין היתר באופי האקלים והגיאוגרפיה שלה:

כִּי ה' אֱלֹקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ.  אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ח, ז-י)

זהו תיאור פנטסטי, הארץ עוטפת את האדם, ומספקת לו גם גם מעבר לצרכיו – לא תחסר כל בה. התיאור הרחב הזה מתחיל מן המעיינות שיוצאים מכל מקום – בבקעה ובהר; דרך שבעת המינים, מהלחם הפשוט, אל הפירות המתוקים ועד ל"זית שמן ודבש".

גם פה יש טווח רחב – מהזיתים החמצמצים-מרים שנותנים שמן נוזלי אל התמרים המתוקות המטיפות דבש סמיך.

לעומת תיאור זה, המשבח את העתיד אם העם ישמרו את מצוות ה' בא התיאור המזהיר אותם מפני אי שמירת הברית בארץ – 

וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.  כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם. אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה. (יא, ט-יב)

כאן מתגלה הצד השני של הכוליות  – הארץ המציעה כל טוב היא כזו הנבחנת תמיד ונדרשת תמיד על ידי הקדוש ברוך הוא. הפסוקים מנגידים בין ההשקייה בארץ מצרים – בה מטים מעט את מי הנילוס על ידי הנחת הרגל על יד פתח תעלה המובילה לשדה, לאדמת הארץ התלויה במשטר המים המשתנה.

הקשר שעולה מיד בין הנגדה זו בין הארצות להמשך הפסוקים  הוא שדרישת ה' את הארץ מתבטאת בתלותה במשטר הגשמים. אם העם שבה נוהג בטוב הוא ישגשג ואם לא הוא יסבול ויקמול בשל בצורת.

אולם יש הבדל משמעותי נוסף. תבואת ארץ מצרים מתוארת כ"גן הירק", זאת לעומת ארץ ישראל ש"זבת חלב ודבש"

גם בתיאור זה חוזר נושא ההשגחה האלוקית. במצרים אנו רואים ושומעים דבר סביר – בדרך כלל נראה בגן "ירק" עשבים וצמחים. לעומת זאת ארץ שזבה חלב ודבש זהו דבר משונה ופלאי השייך למציאות ניסית.

אולם גם ההפכפכות האקלימית עצמה יוצרת את הפלא הזה. 

מי שיצא לו לטעום פירות במדינות רוויות מים יגלה פירות שטעמם טפל, הפירות הארץ ישראליים מצטיינים בטעמם דווקא בשל ההפכפכות הזו.

שטף המים מתאים באמת לירק – מיני עשבים וקטניות, שאינם נדרשים להבשלות ארוכה ובעת בשלותם הצמח כולו או התרמיל מתייבש ומפסיק את תנועת המים.

בנוסף ההפכפכות הזו יוצרת את המגוון הרב, את הכוליות הרבה, היא מקיימת בארץ מגוון של אזורי אקלים שונים המעניקים אפשרות לסוגי יבול שונים

נדמה אם כן שאותו לימוד שמלמד הקב"ה את האדם דרך האקלים הייחודי של הארץ ומרגיל אותו להשגחת ה' מקבל מעין משל בפירות הארץ. הטעם המתוק והטוב של הדבש והחלב שנותנת הארץ בפירות על ידי הגשמים שבה והעדרם הוא אותו הטעם שהאדם יכול מקבל ממנה על ידי הדבש והעוקץ שטמונים בה יחד.