פרשה וחומריה – פרשת ואתחנן

בפרשת ואתחנן אנו מוצאים את האש כמוטיב חוזר.

זה מתחיל בהצגת מצרים כ"כור הברזל" וממשיך באש שממנה נגלה ה' לישראל.

הרעיון שמצרים היא כור הברזל מקבל ביטוי והסבר דרך ההתגלות של ה' דרך האש.

1/11

התגלות זו מתוארת כך:

"מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ."

האש מקבילה לקול. כמו הקול המייסר – כך גם האש.  הייסורים האלו מבטאים למידה קשה, למידה עם ייסורים.

2/11

הלמידה משרה יראה -" אָ֠נֹכִ֠י עֹמֵ֨ד בֵּין־ה' וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר ה' כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ"(ה' ה')

אם כן, מצרים הייתה המקום בו עם ישראל נוצר על ידי ודרך הייסורים. כמו הברזל בכור שניתך ומתעצב על ידי חומ האש והמכות שהוא סופג.

3/11

אנו רואים גם מהי מטרת היראה הזו. משה מזכיר את האש שוב ושוב כדי להזהיר את עם ישראל מלחטוא בעשיית פסל ומסכה –

"וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כׇּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְהֹוָ֧ה אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃" (ד' ט"ו)

4/11

אפשר להבין את האזהרה והחזרות הרבות עליה כשנזכרים מה קרה אחרי המעמד הקודם – עגל הזהב. שמחזיר אותנו אותנו לכור מצרים. כאן יש משמעות נוספת לכור. מצרים היא מקום של בעירת התאוות והכוח האנושי: "מעשה ארץ מצרים" (ויקרא י"ח ג').

האש האלקית עשויה להתרגם בטעות לעגל הזהב.

5/11

לעומת ההופעות המרובות של האש – גם מוזכרים המים ברמז " לֹ֣א תְנַסּ֔וּ אֶת־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם כַּאֲשֶׁ֥ר נִסִּיתֶ֖ם בַּמַּסָּֽה" (ו' ט"ז)

הנסיון במסה היה שאלת בני ישראל  "היש ה' בקרבנו עם אין" לאחר שצמאו למים ודרשו פתרון מה'. אז משה מכה על הסלע ומוציא ממנו מים.

6/11

משה מזכיר סיפור זה על רקע החשש שלו ממה שיקרה לעם ישראל לאחר מעבר הירדן.

במעבר זה העם נפגש בארץ טובה בה הוא לא נדרש להתאמץ. משה חושש:

"הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־יְהֹוָ֑ה אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים" (ו' י"ב)

העם שוכח את יציאת מצרים.

7/11

חשש זה שונה מהחשש הראשון. בראשונה משה חושש מהטעות בהבנת האש – העשייה האנושית והתשוקה – ככאלה שצריך לסגוד להם. לאור זאת משה מזכיר את מצרים ומצווה לזכור את מעמד הר סיני.

לאחר מעבר הירדן משה מזכיר את מסה ומריבה ומצווה עליהם לזכור את מאורעות מצרים.

8/11

מה ההבדל? ומה הקשר למצרים מחד ומי מריבה מאידך?

עם ישראל אז עובד את ה' אבל הוא עושה זאת דרך סגידה שלו למעשה ידיו, לאש שבו. בני ישראל ראו אז בתהליך החירות שלהם כמוביל ליצירת מקבילה לעם המצרי, השואף לכוח הנובע מהאל. על זה משה מדגיש – האש והקול הם המעצבים את האדם ולא להפך.

9/11

משה מזכיר את בעל פעור – האש של ה' אוכלת את האדם שמשתמש בה לא כראוי והיא דורשת יראה. על האדם להתעצב מתוכה על ידי חוקי ה' הנובעים ממנה ולא לנצל אותה.

לעומת זאת לאחר מעבר הירדן החשש מתהפך ובהתאם הציווי לזכור. עם ישראל מצטנן במי הירדן ומהחשש שיפעל כנגד רצון ה' עולה החשש מהרפיון

10/11

לאחר שהעם זוכה בחסד האל התאוות שלו נרגעות. אבל מול זאת עולה האפשרות שדווקא התלות שלו בה' תהפוך למערכת יחסים שבנויה רק על החסד הזה ובו העם תולה את עבודת ה' שלו.

מול החשש הזה משה מצווה דווקא להזכר ביציאת מצרים והקשר למצוות. כאן הן המקום שהאדם מתגדר בו ונעשה עובד ה'.

11/11