היחד שביצירה

ליקב"ו

מכירים את הדימוי של האמן המיוסר והבודד? או המעצב המתוחכם והסוליסטי?

זה קטע, כי כשאמן רוצה לבטא משהו ביצירה, הוא צריך להבין איך אחרים יחוו את היצירה ומעצב שמכין כלי צריך לדעת כיצד אחרים מבינים את הכלי וכיצד הכלי מסביר את עצמו למשתמש.

כך או כך מדובר בצורה מאוד עמוקה של מחשבה על האחר.

העניין הוא שכל השיח הזה מתקיים ללא מילים. בזה יוצרים פלסטיים קצת פחות טובים. אמנים למשל מצויינים בלדבר עם הידיים ואם תשאלו אמן על העבודה שלו סיכוי טוב שתקבלו גמגום, או התחמקות מנומסת. הוא מדבר דרך העבודה, לתמלל את העבודה זה תיווך שבהכרח יזייף. השיח חווייתי ולא מילולי.

בעיניי, בתקופה בה התקשורת בין בני אדם משתנה ללא הרף, יש הרבה ערך לגשר על הפער הזה בין השיח העמוק של האמנים לבין הקושי בתמלול שלו. יש שני גשרים מכיוונים שונים:

גשר אחד כזה הוא יצירה משותפת. יוצרים העובדים יחדיו, או אפילו יוצר הפועל בשיח עם יוצר אחר, כמו זה שפינטרסט מאפשרים, נדרשים לתמלל את העבודה בינם לבין עצמם. הזרות מאתגרת אותם להעמיק את ההבנה של העשייה שלהם והיא נולדת מתוך תמלול שלה.

גשר שני הוא השיתוף של אותו אחר. לאחרונה יש יותר ויותר מופעים ומוצגים אמנותיים המזמינים את הקהל לקחת חלק או לגעת. במקביל חברות שונות מציעות  ללקוח אפשרות להשתתף בעיצוב המוצר.

אפילו ששיתופים אלו הם מינימליים מאוד, הם מאפשרים לשיחה שהאמן מייצר לקבל מענה, באותה שפה, שפת החוויה.