זיו
נפש ויצירה
הרבה פעמים התלמידים בסדנא שלי נפגשים בסדנא לראשונה עם תסכול נורא עמוק.
זה בדרך כלל מגיע אחרי החודש הראשון של ההתחלה, תקופה שהיא מעין ירח דבש בין היוצר המתחיל למלאכה. הרבה התרגשות כשמגלים את מגוון האפשרויות שיש בחומר, הדמיון הרב שהוא מעורר בנו והיכולת אשכרה לעשות עם זה משהו שבסוף ייצא ממנו דבר מה
מה שקורה אחרי התקופה הזו הוא שמתחילים לבא עם רעיונות ורצונות. אם בהתחלה התלמידים באים עם חשש מסויים כשהראש הוא לוח חלק, והיד מגמגמת מעט כשניגשים לחומר, עכשיו הם ניגשים בצעדים נמרצים, מוציאים חבילה, חותכים חתיכה, לשים אותו, ומתחילים עבודה. או אז מגיע התסכול כשמגלים שזה לא הולך, או שזה יצא אבל לא בדיוק כמו שרצינו.
זהו תסכול עמוק, והאמת קצת כואב לי לראות את זה, כל פעם מחדש. קצת כואב, אבל בסוד אגיד שזה גם טיפ טיפה, ממש קצת משעשע.
לא משעשע כי זה מצחיק, משעשע גם כי יש בזה משהו משמח.
התסכול לא סתם נולד הרי, הוא מגיע אחרי השתפשפות עם החומר, אחרי שכבר מרגישים איתו בנוח. טוב זה גם קצת מצחיק, כי אלו הרגעים שאנחנו מגלים שלחומר יש צדדים נוספים ורבים שעוד לא הכרנו, יש לו דרישות משלו.
אבל הדבר שבאמת משמח אותי בזה היא הופעתה של התשוקה. אם קודם רק התנסנו ושיחקנו, עכשיו אנחנו רוצים משהו ומנסים לחתור אליו. תלמידים שמגיעים עם זה מגלים בתוך עצמם המון המון כוח.
אז מה ההבדל בעצם? בהתחלה התלמידים שלי ידעו פחות, והיו פחות מדוייקים, אבל גם היו פחות מתוסכלים. מאיפה צצה הבאסה הזאת?
אני מניח שהתשובה שעולה ראשונה בראש היא שעכשיו הייתה להם מטרה מסויימת וקודם לא הייתה, עכשיו יש להם למה להשוות את התוצאה ולכן המרחק מתסכל. זה גם נכון, אבל לא ממש מספיק.
בעיניי זה אחד הדברים שמקשרים בין מעמד הר סיני שבכי תשא, עם ההרס שמגיע בסופו ,ליצירת המשכן. העם עובר תהליך – מעולם של עמידה מול רעיון גדול עם תשוקה גדולה שמסתיימת בתסכול עמוק; לעולם של יצירה, שבכוחה ליצור גשר מעל גבי הפער שבין הרעיון למציאות.
בשבוע הבא בעז"ה בלנ"ד אכתוב על כך.
מורי ורבי פרופ' מולי בן ששון (אמן ומעצב בכיר ונפלא שמומלץ לגגל את שמו) סיפר לי פעם שהוא שמר את כל היצירות שלו, מהילדות והלאה, לא זרק דבר. לעומתו בדרך כלל אנשים שאני פוגש נוטים לזלזל בעבודות הראשונות שלהם.
הרעיון של לשמור את היצירות מעדיף את התשוקה שביצירה על פני התוצרים עצמם. הוא מכיר בחיוניות של התחושה, הרעיון שהובילו את התהליך אבל מוקיר יותר את דחף הפנימי הראשוני שהיה חייב לצאת החוצה.
בריקוד זה מאוד בולט, ומן הסתם אתם מכירים את זה על עצמכם. המוזיקה יוצרת איזשהי תנועה פנימית והריקוד מחולל אותה בחוץ. לא רק מבטא אותה – אלא נותן לה ממשות.
התנועה מעניקה משמעות. תנועה ולא רעיון. אמנם הרעיון קשור ליצירה, אבל היא מתרחקת ממנו מרגע שהיא נעשתה ודווקא בגלל שיש לה חיים משלה יש בה כוח להיות משמעותית. אנשים יכולים לדבר עליה ולהתייחס אליה במנותק מהמניעים הראשונים של היוצר. דווקא התנועה שבה זהו הכוח החי של יצירה.
תסכול ביצירה נובע רבות מאותה היתפסות לרעיון . זה מתחיל כבר תוך כדי עשייה, כשמנסים וזה לא בדיוק זה. כבר אז לא ניתן לכפות על המציאות והחומר רעיון או חשק. הרעיון אכן חשוב אבל הוא לא העיקר. כבר אז אנחנו מגלים את אופי החומר, האווירה בסדנא, ומגבלות הידיים שלנו.
בשלב הזה צריך לחזור לתמימות הראשונית. להתלהב מחדש ממה שכבר עשינו. באותה תמימות הרעיון לא שלט ברמה, והתנועה הנפשית להשתעשע עם החומר הייתה יותר חופשית. כאן גם יגיע היתרון של הלמידה והניסיון שרכשנו. דרכם נבין את עצמנו ואת החומר יותר ודרך הבנה זו נוכל לחדש גם את הרעיון.
.
אנחנו יוצרים עם חומר מסוים ברגע וזמן מסוימים ובתוך כל התנאים האלה היצירה שלנו באה לעולם. (לכן גם לא פחות מלעשות, חשוב שנשתה מדי פעם קצת איזה תה או נאכל משהו עם סוכר).
נדע שהצלחנו להתחבר מחדש לאותה תנועה תמימה כשנשכח את עצמנו. לא נדע מה אנחנו עושים ופתאום נגלה שהנה יצרנו.
* * *
בעיניי זה גם חלק מהמעבר מהר סיני, הרעיון הגדול שהתבטא בעשרת הדברות, דרך חטא העגל למשכן. הרעיון הגדול, הלוחות הראשונות שנעשו על ידי ה', התרסק על בני ישראל שחטאו בעגל. המשכן מבטא את רעיון הלוחות השניות שנעשו גם על ידי משה. תורה הניתנת מתוך מעורבות של בני ישראל בתוכה ומתייחסת למציאות הקיימת.
דרך המשכן בנ"י עובדים את ה' והוא גם מכפר עליהם. הוא יצירה שחשיבותה העיקרית אינה בעצם קיומה, אלא בכך שהיא מהווה מניע לפעולה האנושית וגם היא נותנת מקום למגבלות האנושיות ומאפשרת את תיקונן.
הנפש אינה נפרדת מפעולות הגוף, יש בינינהם הדדיות, הפעולות של הגוף משפיעות על הנפש, היות הנפש מובילה את פעולות הגוף.
בואו נחשוב על ההבדל בין ריקוד לבין התעמלות.בשניהם אנחנו מזיזיזם את הגוף, מאמצים אותו וגם מביאים אותו לקצה. הרבה פעמים בשתיהם נסיים מזיעים ומתנשפים. עם זאת בשניהם נרגיש אחרת לגמרי וגם הגוף שלנו ירגיש אחרת לגמרי. בספורט הגוף דרוך, הוא מוכוון למשימה. השגת המשימה או אי השגתה ישפיעו על תחשוותינו, יביאו אותנו לתסכול או לשמחה. שניהם גם יהיו רגעיים במהותם, תלויים בהתרחשות ספציפית – האם הבקעתי גול, האם הצלחתי להגיע עם קצה היד לקצה הרגל. מראש התמריצים בפעילות מוכוונים מטרה שיכולה להיות חיצונית להתעמלות, ובכל מקרה היא חיצונית לפעולות הגוף עצמן – כלומר .
בריקוד התנועה אינה מוכוונת לדבר מה מסויים. התנועה לשם עצמה, הריקוד לשם הריקוד. יש תוצרים נלווים לכך, הגוף יותש אולי, גם נפיק מהריקוד הנאה, אבל מה שמוביל את הרקדן זוהי אהבת הריקוד.
כמובן שאני מתייחס לריקוד ולהתעמלותכמושגים רעיוניים, וביר שבמציאות ההבדלים קטנים יותר ומטושטשי יותר וייתכן שישנו ריקוד שהוא התעמלותי והתעמלות שהיא ריקודית.
שימו לב אבל מה רב ההבדל בין התחושה של הרוקד לשל המתעמל. האם ראיתם מישהו שלאחר שמפסיק לרקוד כי נמאס לו? או רוקד רק זמן מסויים כי זה יותר מדיי זמן בשבילו. לחלופין אני לא מכיר מישהו שמתחיל להתעמל כי הוא שמח או שנעשה מעצם ההתעמלות שמח. הריקוד מוביל לשמחה, או מבטא אותה,כאשר גם הריקוד וגם ההתעמלות הם הנעה של הגוף בתנועות מסויימות.
אני סבור שההבדל טמון במהות ההנעה או הפעולה של הריקוד. הריקוד מהווה יצירה בכך שרצף התנועות יוצרות דבר מה אחד. מספרות איזשהו סיפור, מובילות מהלך שמבטא או שייך לרוקד. כך אדם יכול לרקוד רק עם עצמו ולשמוח מכך, וואם הוא ירקוד עם אחרים גם האחרים יושפעו מהריקוד שלו, הוא עשוי לרתק ולרגש אותם. פעולות ההתעמלות בעלות אותה השפעה ומשמעות בין אם ייעשו בקבוצה או ביחיד.
היצירה אם כן נוגעת בנקודה הזו בנפש. היוצר מבטא במעשיו איזושהי תנועה פנימית השייכת לו, מהווה הרחבה של האני שלו ונותנת לו חתימת אצבע. פעולת היצירה היא הענקת דבר מה לעולם, גם אם לרגע חולף. עצם העובדה שבמהלך זמן מסויים מעשה האדם מחדש דבר מה במציאות, וגם אם זה רק כלפי עצמו, מעניקה לאדם אישור על קיומו. הנתינה עצמה יש בה את האישור הזה בכך שלקיומי שלי יש משמעות אצל האחר.
מה שמשמח ביצירה אינה הייחוס שלה אליי, אלא הקיום שלה מחוצה לי, ושהיא עשויה להיות רלוונטית כלפי אחרים.
הריקוד כאן הוא נקודת קצה.היצירה בו מזוקקת משום שהיא נעשית לרגע,קיימת רק כיצירה, לא ניתן להניח עליה דבר מה, לא ניתן לדבר עליה כקיימת לאחר רגעי היווצרותה, הקיום שלה וההתהוות שלה מאוחדים לגמרי. גם היוצר והיצירה אחודים, "חומר היצירה" הוא גוף היוצר עצמו, התנוע הנפשית קרובה מאוד לתנועה הגופנית.
במדיומים אחרים הדברים נעשים יותר מורכבים, נכנסים מכשירים המתווכים בין הנפש ויצירה.
בתווך הזה ניכר יותר התהליך הזה שבין התנועה הפנימית והנפש. ניכר יותר האתגר שבהולכת אותה תנועה נפשית אל המציאות, במציאת הכלים שיחזיקו אותה.
אדם רוצה לעשות קערה, לצייר ציור, לסרוג משהו. ואבל לחומר יש את התנאים שלו. הוא מתעייף, מתייבש, נקרע, מתפורר. הוא לא קשוב.
פה הנפש מקבלת מהמציאות ריבאונד, החוכמה היא למצוא הד לריבאונד הזה בנפש. הנטייה הטבעית שלנו היא הכפייה – לכפות על המציאות את הנפש שלנו. אך היא לא נענית, היא ממשיכה להתפרק ולהפזר לנו. הוד הוא להקשיב לה וללמוד את החומר, לבנות את הכלי לרעיון.מה שנגלה בשלב הזה זה את היצירתיות שטמונה בחומר ובמציאות, נגלה שהרעיון שחשבנו שהוא כל כך נפלא אינו שלם עד שהוא מתחיל להתגשם, ומה שחשבנו לחסרון הוא מה שהיה חסר לאותו רעיון.
כך היוצר אינו מי שמגשים רעיון מטאפורי, הוא מפגיש בין רוח לחומר, ובמפגש הזה יוצר מרחב שמשוכלל משניהם, שהרוח מתרחבת בו, האוויר משתנה והמרחב הפיזי מקבל נופך חדש.
היוצר אינו מעוניין ביצירה עצמה, בחפץ הפיזי. הוא מן הסתם שמח בו מן הסתם הוא נוגע לליבו, אך לב העניין הוא מעשה היצירה, המפגיש בין רוחו של אדם לסביבה שלו. במעשה זה היוצר מבין את עצמו טוב יותר, ולאפחות חשוב הוא מגיש את הפנימיות שלו לסביבה שלו ובמעשה זה משפיע על המרחב הסובב אותו. הענקה הזו של היוצר לסביבתו החותם הזה הוא זה שמאשר את קיומו שמעניק לו משמעות.