זיו
פרשה וחומריה – פרשת וזאת הברכה
בפרשה אנו פוגשים פסוק קצת מסתורי בברכת משה לזבולון ויששכר:
"עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל." (לג יט)
פסוק זה מגיע לאחר הפסוק "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (שם יח)
כלומר זבולון ויששכר משלימים – בעוד זבולון יוצא יששכר נשאר באוהלו וכל אחד שמח בחלקו המנוגד לחלק חבירו.
למה זה ולמה דווקא הניגוד ביניהם מתגלה כהרמוני, ועל אף שלכל אחד ייעוד הפוך שניהם ישמחו בשלהם? כמו גם מהי הכוונה ליציאתו של זה ונוכחותו ב"אוהל" של זה?
כלל הפרשנים מקשרים פסוקים אלו, כמו כלל ברכות משה לעם ישראל, לברכות יעקב. אכן גם בברכות יעקב זבולון ויששכר צמודים זה לזה והברכות להם משלימות.
"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" (בראשית מט יג-טו)
לפי ברכות יעקב מדובר פה בנושאים כלכליים. זבולון הוא סוחר ימים, המוציא ומייבא סחורה, בעוד יששכר הוא העובד והמייצר מוצרים בארץ. את אותם מוצרים שזבולון מייצא. יששכר הוא "חמור גרם" ש"ויט שכמו לסבול, ויהי למס עבד"
יעקב מבטא רעיון כלכלי שהיום אנחנו מבינים אותו היטב – הייבוא והייצוא מוזנים זה מזה. יששכר מייצר טובין בהן יכול זבולון לסחור ובתורו זבולון מממן את ההשקעות הכלכליות של יששכר ומשפר אותן.
אולם הפרשנים וחז"ל קוראים זאת לאור הפסוקים שלנו ומסבירים שהכוונה היא ללימוד התורה של יששכר לעומת העבודה והפרנסה של זבולון. יששכר הוא השוכן באוהלה של תורה וממומן על ידי זבולון.
אולם כשמתבוננים בפסוק הבא, זה המסתורי, הקשר יותר מתבהר.
רש"י וספורנו מסבירים ש"שפע ימים יינקו" מתייחס לתכלת החבוי בים ו"שפוני טמוני חול" זוהי הזכוכית הלבנה שהיו מפיקים מחול הים.
החלזון של התכלת היה סחורה מיובאת, לעומתו הזכוכית נוצרה לראשונה ככל הנראה בחופי עכו. זה היה מוצר אופייני לארץ.
כלומר גם כאן משה מתייחס להדדיות הזו הנמצאת בברכת יעקב ואף מהדק אותה. היבוא והיצוא עובדים יחד. כאן יש להאיר – "המנוחה" שמוזכרת אצל יעקב אינה במשמעות הפסקה מעבודה, אלא של חניה ב"ארץ כי נעמה". אותו דבר שבו ישמח יששכר אצלנו – "באהליו".
את תחילת הפסוק "עמים הר יקראו, שם יזבחו זבחי צדק" הם מסבירים, וגם התרגומים, שאותם סוחרי אומות העולם הבאים לארץ, מתוך הודאה למסחר הטוב בה, עולים להר הבית ועובדים את ה'. הצדק עומד לעומת הזבחים הרגילים של אותם סוחרים, שאינם מתוקנים.
בעצם משה מברך ומראה כיצד הכלכלה עשויה להיות מצע לדבר גדול יותר, להגדיל ולפאר את שמו של ה'. אמנם זהו תוצר לוואי, אבל החשיבות והעוצמה שלו ניכרים לעינינו גם בימים אלה.
בעצם הסחורות הם סוג של שפה בה העם מבטא את הסגולות המיוחדות לו, ובאמצעותן הגוים מגלים את גודלו של ה'.
אולי גם בשל כך חג סוכות, המקושר לפרנסה, הוא גם חג שקושר לאומות העולם – שבעים הפרים המוקרבים כנגד שבעים אומות העולם.
אך נחזור גם לפירוש החז"לי אודות לימוד התורה. נראה לי שבהתאם יש להבין גם את חז"ל כמתייחסים למנגנון הכלכלי באופן שלם והדדי. יששכר הלומד תורה מביא לידי כך שאומות העולם באים אל הר ה' – וכדברי הנביא "כי מציון תצא תורה". בהתאם תגדל סחורתו של זבולון. בעצם חז"ל הופכים את המנגנון הכלכלי הזה כך שמה שהיה תוצר לוואי הופך ללב הדבר. הסחורה העיקרית שעל עם ישראל לייצא זו התורה. היא בתורה מביאה עוד סוחרים הבאים לזבוח ונהנים מעושרה של הארץ.
בעצם התורה והסחורה נהנהות זו מזו באופן שווה, זו תומכת וממנת אותה וזו מעניקה השראה ואמונה לבאים בעקבותיה.
שימו לב גם לביטוי "שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול" כאמור הוא מדבר על חומרים אך מתאים גם לים התורה ממנו ניתן לינוק ולרזיה הטמונים של התורה שיש לגלות.