זיו
פרשה וחומריה – פרשת ראה
בפרשה מוזכר שוב, לאחר שהופיע בפרשת משפטים, הציווי על עבד עברי ועבד נרצע:
עבד עברי מוגבל בזמן עבדותו לשש שנים. אולם במקרה והעבד אינו מעוניין לעזוב את האדון וביתו הוא צריך לעבור רציעה של אזנו לפתח הבית ולאחריו הוא עובד את אדונו לעולם.
עם המרצע, מעין דוקרן או מחט עבה שמיועד לחירור רצועות עור, האדון מנקב את אוזן העבד הצמודה לדלת יחד עם הדלת.
הבדל משמעותי בין שמות לדברים הוא אזכור הבית. שם הבית לא מוזכר, העבד אוהב את האדון ומשפחתו. אצלנו העבד אוהב את האדון ומשפחתו אבל גם את הבית, והוא נרצע אל דלת הבית.
טקס הרציעה מחבר את העבד לבית, בהיבט הפיזי והסמלי.
חיבור זה אנו רואים גם בשחרור העבד הרגיל – לאחר שחרורו העבד לוקח איתו מעושר הבית, יש לו חלק בו והחלק הזה עוזב איתו.
לעומת זאת לאחר הרציעה הבית והעבד נשארים עם החור. החור גם יישאר לאחר שהחור באוזן העבד ייסתם ויחלים.
מדוע אם כן נעשה הטקס הזה? למה העבד לא יכול להמשיך חלקית, למה השעבוד הופך "לעולם"?
החבלה בגוף העבד בולטת אל מול האיסור שמופיע בפרשה – "לא תתגודדו" – אסור לחבול בגוף.
הסיבה לאיסור זה מופיעה מיד – "כי בנים את לה' אלקיכם" הגוף של "בן ה" הוא דבר נשגב ולכן פגיעה בו מגונה.
ראינו שאותו מושג מופיע גם ביחס לעבדים "בני הם" – אז למה בו פוגעים?
בעבר היו דרכים לסמן עבדים לאדוניהם – קולר עור; דרך נוספת הייתה באמצעות קעקוע.
האם הוא מסומן מעת שהחליט שהוא עבד עולם? אם כן למה גם הבית?
נוכחות החור בולטת מול מושג "בן חורים" עליו העבד מוותר. חור מול חרות.
ייתכן שכמו שאומרים חז"ל והמפרשים – התורה מגנה בחירה זו של העבד. היא מראה לו שהוא הופך לסוג של חפץ, מפסיק להיות "בן ה", מאבד משהו מצלמו ודומה לרצועת עור – חלק מהבית. הוא אפילו לא משועבד רק לאדון, הוא כבול לדלת אותה לא יעזוב.
הטקס גם כואב ומשמעותו מוחלטת. התורה מכבידה את ההחלטה ומבהירה לו את כובדה ומשמעויותיה. הרי לעבד אין כבר תירוץ להיותו עבד, הוא יוצא עם מענק שיאפשר לו להיות בן חורין ובוחר מרצונו לוותר על הבחירה.
עם זאת, אולי התורה לא לגמרי מוותרת לו.
רבי נחמן מברסלב בסיפורו "החיטה המשוגעת" מספר איך כל העולם משתגע, אך המלך וסגנו מסמנים לעצמם סימן על המצח, שיוכלו לזכור שזהו שגעון.
אולי זוהי גם מטרת החור בדלת. להשאיר – גם כאשר העבד מוותר לגמרי על חירותו – פתח, חור, זכרון להיותו בן ה'.