פרשה וחומריה – פרשת פנחס

לאוכל בתרבות יש משמעות מעבר להוספת אנרגיה לגוף.
אנו מוצאים שהאוכל נושא בקרבו מסרים רבים. אם נתארח אצל אדם נקבל ממנו מסרים רק מהמזון אותו הוא יגיש לנו. איזה מבנה יהיה לארוחה, קלה או כבדה? צמחונית או בשרית? איפה היא הוכנה?
מה היתרון של אוכל על פני מילים?
היתרון מתבטא בשני מישורים:
אחד הוא חושי-תודעתי. השפה המילולית נעשית רק דרך שמיעה וראייה ונקלטת כמעט רק באמצעות מילים. כך היא נותרת די חד מימדית ומצומצמת.
לעומת זאת המזון מערב בתוכו את כלל החושים. ככזה הוא מכיל שלל מסרים והופך את המסרים לכנים ומורכבים יותר. כך נוצרו שלל טקסים וכללים בתרבויות שונות סביב האוכל. היחס אליו ואל האכילה הפכו דבר לפיו האדם וערכיו נמדדים ונשפטים. קשה יותר לשקר ככה.
המישור השני הוא היבט המחיר. בשונה ממילים – המזון דורש הקרבה ממונית ואישית. האדם נדרש להתאמץ ולהוכיח את עצמו וכן למסור את עצמו. המסירות הזו נמצאת בבסיס הכנת אוכל לאחר, ובהתאם גם בבסיס הקורבנות.
בפרשת פנחס התורה פורשת בפנינו את נושא הקורבנות והמועדים.
פרשיית הקטרבנות נפתחת בתיאור של ה' את תכלית הקורבנות – "קרבני לחמי לאישיי".
המילה לחם אינה מתייחסת למוצר החיטה המוכר לנו כיום – לחם הוא ארוחה, כמו שבערבית המאכל העיקרי המקובל בארצות ערב- הבשר – מכונה "לחם".
ייחוס ארוחה לקב"ה מתמיהה לאור שלילת התורה את האלילות. מה יותר אלילי מלייחס לאל אכילה?
אולם תיאור נוסף של קרבן התמיד הוא "לאישיי ריח ניחוחי".
לאישיי – כלומר לאש המזבח, תכלית הקרבן הוא ההישרפות ולא אכילה.
הביטוי "ריח ניחוח" מתורגם בתרגום ירושלמי ל"ריח רעוא" – ריח רצון.
ניתן לראות גם כיצד סוג הקרבנות ומידתם משתנה בהתאם לנסיבות, בין היום יום, לראש חודש ולמועד. כמו גם בין עולה וחטאת, ממש באותו אופן שלארוחה בנסיבות שונות יש משמעויות שונות
(אפילו היין לניסוך קרבן התמיד נקרא שיכר, משדה סמנטי "חולי" יותר, ובחגים הוא נקרא יין.)

כלומר נראה שהקב"ה מוצא בקרבנות את המחווה שהמזון נושא. זוהי דרך פולחן המשלימה את התפילה בכך שהאדם מראה ומבטא את מסירותו לקב"ה והקשר שלו עמו. עצם המסירה וההשקעה שהקרבן דורש היא ההקרבה . זוהי אכן ארוחה אך רק בהקשר הרוחני שלה.