פרשה וחומריה -מטות מסעי

בפרשת מטות לאחר תיאור ציווי המלחמה שעל בני ישראל התורה מתארת לנו מה עושים עם הכלים איתם חוזרים מהמלחמה

אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃

כׇּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃ (לא, כב-כג)

לכאורה הפירוש נראה פשוט – את הכלים שנטמאו בטומאת מת יש לטהר על ידי העברתם באש או במים בהתאם לצורה בה מכינים אותם. את כלי המתכת הנעשים באש יש ללבן, ובגדי צמר וכלי עור  הנעשים במים יש לטבול.

תיאור זה מקביל לטהרתו של האדם במקווה, המקווה הוא מעין מחולל מחדש של האדם – בכך הוא נטהר.

גם הכלים נעשים מחדש על ידי עשייה סמלית שלהם ובכך הטומאה מתבטלת.

אולם חז"ל פירשו את הפסוקים אחרת – בהתאם גם לסתירות עם מקורות אחרים בתורה – שטהרת הכלים כולם נעשית על ידי טבילה במקווה. הפסוקים האחרים מתייחסים להכשרת כלים -ביטול טעם איסור שנבלע בכלי בהתאם לצורת השימוש בו, אם באש או במים.

<span;>נראה לי להציע שחז"ל תפסו אחרת את הכלים. הם אינם גוש חומר נפרד מהאדם – כמו שרואים בתיאור של הפסוק את המתכות השונות – כליו של האדם הם הארכה של הממשות שלו. מתוך כך הם מקבלים טומאה ומתוך כך נטהרים. לכן דרך ההיטהרות שלהם זהה.

בהתאם ניתן לראות את ביטול טעם האיסור בהכשרת הכלים באופן שונה, כמנגנון שהושאל מתוך דרך הטהרה.  בפעולה החוזרת על הדרך בה האיסור נבלע יש ביטול טקסי של האיסור שנדבק בכלי.

אגב – שאלה – מדוע אם כן כלי חרס אינם ברי הכשרה?

#פרשהוחומריה