על קורונה מלאכה

הגענו לשלב הזה בחורף שאנחנו כבר לא זוכרים שפעם היה קיץ והיה חם.
שיא החורף שלאחריו לאט לאט נתחיל להרגיש את האביב.

דבר דומה קורה לנו עם הקורונה. לאחר יותר משנתיים, כשלא ברור מתי היא תיגמר אבל ברור שאנחנו בשלב אחר. קצת תשושים.  דברים שבעבר היו נראים לנו משונים והזויים הפכו למחזה נפוץ ורגיל – מסכות על הפנים ושלטים עם כללי התנהגות בתוך חנויות.
משגרה צפופה וגועשת עברנו לבידודים בהפסקות, במין מצב מוזר שהקורונה מודחקת בתודעה למגירה התחתונה, אך משרה איזשהו  מתח באוויר.

עכשיו נשארנו עם שגרה מעורבבת, בה מושגים של רחוק וקרוב משמשים בערבוביה. הסגריריות שבחורף לא נושאת בקרבה רק את הקור, אלא גם מושגים של גלי תחלואה, בידוד ומרחק.
בסטודיו שלי אני נפגש הרבה פעמים עם העייפות הזו. העייפות מהמרחק מאנשים והעייפות מהסתגרות, הקורונה גם הפכה אותנו יותר נזקקים, היא חשפה את החולשות שלנו ואת המקומות בהם אנחנו יותר שבריריים. נחשפנו לכך שהלא מורגש, השקט והעלום עשוי להיות הדבר המשמעותי ביותר בשגרת ימינו שמכביד עליהם ומגביל אותם. 

עם זאת הבנו מחדש את היחסים בין איש לרעהו, כמה הם משמעותיים. אני מוצא את הוויכוחים שגאו במרחב הציבורי, הוירטואלי והפיזי, כחיפוש מחדש של הקרבה שאותה אנחנו מגלים מחדש. יש תחושה שהקבוצתיות והמחלוקות התעצמו וגברו. וויכוחים אלה לא פסחו גם על הסטודיו הקטן שלי; אני מבין זאת כחיפוש מחודש אחרי שייכות, אחרי אחווה, שמתגלה בעוצמה כי הוא נובע מאותו חוסר וצמאון. 

אולם אני פוגש את הבקשה ליחד ולקרבה גם בצורה חיובית יותר בסדנא. אנשים באים ללמוד מתוך צמא לחוש וליצור. הנזקקות נוטעת בנו לחץ וחוסר איזון, לעומת זאת בפעולת היצירה אנחנו הופכים למעניקים. אנו יוצרים בשביל מישהו, גם אם בשביל עצמנו, חושבים על טובתו ומוצאים מתוך כך בעצמנו נקודות חוזק. מגלים את היכולות שלנו, את היצירתיות ואת התושיה לעשות משהו חדש.
החיבור עם הממשי דווקא בנקודה הזו מנחם, עוזר לנו לאסוף מחדש את השברים וליצור את היחד שלנו. יחד שהוא עוצמתי וגועש לא פחות קודם הקורונה, אך גם מכיל, מתחשב ומלא חן וחסד.